פסק-דין בתיק ת"א 17104-04-10

בפניי תביעת לשון הרע.

1. במועדים הרלוונטיים לתיק זה היה התובע קצין בדרגת רב פקד במשטרת ישראל (להלן - המשטרה). הוא היה אחראי על תחום הכשרות מאבטחים. הוא היה מופקד על מתן אישורים לבתי ספר ולמדריכים לצורך הכשרת מאבטחים אזרחיים המונחים על ידי המשטרה. הנתבע הוא הבעלים והמנהל של חברות דני הי (מטווחי קיסריה) בע"מ, וא.ע. אל עם יזמות בע"מ. חברות אלה עוסקות, בין היתר, בהכשרת מאבטחים כאמור.

2. התביעה סבה על פרסומים שונים המיוחסים לנתבע, הסבים על התובע. בהחלטה מיום 21.11.11 קבעתי, כי בשלב זה יישמעו ראיות הנוגעות לאחריות ולנזק, אך ורק בנוגע לטענת התובע כי הנתבע פרסם שהתובע מקבל שוחד. נשמעו ראיות לעניין זה. הוגשו סיכומים. עתה, הגיעה העת ליתן את פסק הדין.

3. (א) לשון הרע. סעיף 1 לחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה - 1965 (להלן - חוק איסור לשון הרע) מגדיר לשון הרע כך:

"לשון הרע היא דבר שפרסומו עלול -

(1)  להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם

2) ) לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו;

 (3) לפגוע באדם במשרתו, אם משרה ציבורית ואם משרה אחרת, בעסקו, משלח ידו או במקצועו"

(ב) השאלה האם ביטוי פלוני הוא בבחינת לשון הרע היא שאלה פרשנית. לעניין זה נפסק, כי "...יש לשלוף מתוך הביטוי את המשמעות העולה ממנו, לפי אמות המידה המקובלות על האדם הסביר. כלומר, יש לפרש את הביטוי באופן אובייקטיבי, בהתאם לנסיבות החיצוניות וללשון המשתמעת... יש לשלוף מתוך הביטוי את פרשנותו הסבירה, ולברר האם מדובר בביטוי הגורם להשפלת אדם פלוני בעיני האדם הסביר" (דברי כב' הנשיא ברק בע"א 4534/02 רשת שוקן בע"מ נ' הרציקוביץ'פ"ד נח(3) 558 (להלן - פסק דין הרציקוביץ')).

(ג) הדגש לעניין זה הוא על מבחן אובייקטיווי. השאלה היא, "מהו המובן שהאדם הסביר והרגיל היה מייחס לפרסום, והאם היה באותו מובן כדי לפגוע בשמו הטוב של התובע. בהתאם לכך, אין חשיבות לכוונת המפרסם או לדרך בה הובן הפרסום על-ידי הטוען לפגיעה בו" (דברי כב' השופטת ביניש בע"א 1104/00 אפל נ' חסון, פ"ד נו(2) 607). בפרשת הרציקוביץנפסק עוד, "כאשר בית המשפט נתקל בקושי פרשני, עליו להעדיף את הפרשנות לפיה הביטוי אינו מהווה לשון הרע" (שם, בפיסקה 13).

4. על פי אמות מידה אלה, יש בפרסום הנטען משום לשון הרע. הפרסום מייחס, על פי הטענה, לתובע סטייה מהותית מן השורה. הוא מייחס לו, ככל שיוכח דבר עשייתו, מעשים העולים, על פי טיבם ומהותם, כדי קבלת שוחד. מדובר בעבירה פלילית חמורה, המטילה דופי של ממש בתובע. הדברים אמורים ביתר שאת נוכח העובדה שמדובר בקצין בכיר למדי במשטרת ישראל. מאדם בתפקידו ובדרגתו של התובע מצופה לנהוג במידה גבוהה במיוחד של יושר ויושרה. הדברים המיוחסים לנתבע נוטים לפגוע בליבת שמו הטוב של התובע לעניין זה.

5. הוכחת הפרסום. הפרסום המיוחס לנתבע נעשה, על פי הטענה, בעל פה. הצדדים חלוקים בשאלה, האם עצם עשיית הפרסום הוכחה כדבעי. לאחר שנתתי דעתי למכלול הראיות שבפניי, הגעתי למסקנה כי עשיית הפרסום, אשר תוכנו הוא כנטען, הוכחה ברמת הוודאות הנדרשת. אבהיר את שיקולי עתה.

6. נקודת המוצא לדיון מצויה בתצהירו של מר גדי בוסקילה. מן התצהיר עולה כי מר בוסקילה עבד בחברה השייכת לנתבע. הוא הצהיר, בפיסקה 2 לתצהירו, כי היה עד לכך שהנתבע התבטא כי התובע מושחת, "ומקבל מהצד שוחד". בפיסקה 3 הוא מוסיף, כי הדברים נאמרו על ידי הנתבע בכל הזדמנות אפשרית, באוזני כל מי שהיה נכון לשמוע את דבריו.

7. מר בוסקילה נחקר בפניי. הוא עורר רושם אמין. אכן, מעדותו עולה כי התפטר מן העבודה אצל הנתבע, על רקע מחלוקות שתיאר (פרוטוקול, עמוד 5). תיאור המחלוקות העולה מן העדות היה חי, אותנטי ובהיר. ניתן היה להתרשם ללא קושי, כי העד מגולל אירועים, בהם נטל חלק בלתי אמצעי. הניסיונות להסיט את הדיון, בעת חקירתו, לעניינים צידיים אשר אין להם נגיעה ישירה לשאלה שהועמדה לדיון, לא הביא לשינוי בעדותו בדברים הנוגעים להליך שבפניי. אדרבא, העד התייחס ומסר פרטים קונקרטיים בנוגע לכמה אירועים בהם הנתבע אמר כי התובע לוקח שוחד (בעמוד 6 לעדותו). העד אף שלל מניע של נקמה בנתבע.  הוא העיד באופן אותנטי כי התלבט אם לתת תצהיר, וכי עשה כן כי חש שלתובע נעשה עוול (בעמוד 6). הוא עמד על טענתו כי הנתבע אמר בבירור, כי התובע אכן מפלה אותו לרעה, ונוטל כסף (בעמוד 7). אני מייחס לעדות זו את מלוא המשקל.

8. מסקנה זו אינה משתנה נוכח טענות הנתבע (פיסקה 10 לסיכומיו) בדבר כבישת עדות, כביכול; נקמנות וכעס על הנתבע; דרישת פיצויי פיטורין שלא כדין; מעבר לחברה מתחרה; גניבת חומר הדרכה. הפירוט שמסר מר בוסקילה בעדותו אינו עדות כבושה. הוא בא באופן טבעי, במענה לשאלה ישירה שהעד נשאל על עניין זה ממש. הוא לא בא אלא לפרט את הטענה שבתצהיר, כי מדובר בפרסום שנעשה בשורה של הזדמנויות. על נושא הנקמנות, כביכול, עמדתי. הטענה לדרישת פיצויי פיטורין שלא כדין אינה מעלה ואינה מורידה. מובן כי ההליך הנוכחי אינו הפורום לברר לעיצומה את צידקת דרישתו של מר בוסקילה לעניין זה. בין כך ובין כך, אין הדבר מקרין באופן משמעותי על מהימנותו. כך גם המעבר לחברה מתחרה. אשר לטענה החמורה בדבר גניבת חומר הדרכה, הרי שלא הונחה לה תשתית של ממש, והדברים לא עולים ולו לכאורה מעדותו של מר בוסקילה (ראו בעמוד 6). יוצא, כי אין בטענות הנתבע כדי לשנות מן הקביעה לעניין מהימנותו של העד. 

9. תמיכה בעדותו של מר בוסקילה עולה מכך, שהנתבע אינו כופר בכך שנהג, בהזדמנויות שונות, לייחס לתובע כי פעל באופן המפלה לרעה את המטווח של הנתבע (פיסקה 8 לתצהירו). הנתבע אף הצהיר, כי ציין בפניי הממונים על התובע לא אחת, על רקע זה, כי מניעיו של התובע "מעוררים חשדות לכאורה" (בפיסקה 8 הנ"ל). הוא מסר בעדותו, בהקשר זה, כי אין הסבר הגיוני למעשיו הנטענים של התובע, ועל כן חייב להיות הסבר אחר (בעמוד 9). הוא אף מייחס לתובע, על רקע זה, שחיתות (בפיסקה 11 לתצהירו).

10. במצב זה, טענתו של הנתבע כאילו הבהיר בכל פורום כי התובע אינו מקבל שוחד (בעמוד 9) היא, במידה לא מבוטלת, מיתממת. המדובר בטענה כבושה, אשר לא הועלתה, ולו ברמז, בתצהיר. זו אף זו, התמונה הכוללת עולה מן התצהיר בבירור כי הנתבע נהג לדבר על התובע לא רק עם הממונים עליו, אלא גם עם אנשים נוספים (ראו בפיסקאות 6, 12 לתצהיר האמור), בפניהם ייחס לתובע מנהג של איפה ואיפה כלפיו. ניתן להתרשם, כי נושא זה העסיק את הנתבע עד מאד, וכי העלה אותו פעם אחר פעם, בהזדמנויות שונות. הנתבע אף מתאר בהקשר זה מצוקה ותחושות קשות (פיסקה 14 לתצהירו). הוא מתייחס להתנהגות התובע כאל התנהגות בלתי נסבלת (בפיסקה 6 האמורה). הוא מתייג אותה כ"עלייהום", בלשונו (בעמוד 11).

11. בתוך כך, אישר הנתבע בכתב ההגנה את האמור בסעיף 10 לכתב התביעה, לפיהם אמר למפקדו הישיר של התובע כי התנהגותו של התובע ביחס לבית הספר שלו נגועה לכאורה בפלילים . הוא עמד בעדותו בתוקף על טענתו, כי התובע מושחת (בעמוד 12). הוא אישר בכתב ההגנה גם טענה אחרת, כי בכנס של מוסדות ההכשרה המאושרים על ידי המשטרה, אמר כי התובע מתעסק בפלילים, וכי "יש לי הוכחות" (ראו פיסקה 11 לכתב ההגנה, על רקע פיסקה 11 לכתב התביעה).

12. כל האמור, לעניין התנהגותו של הנתבע, מצביע על עיסוק אינטנסיבי שלו בתובע. כל האמור מצביע גם על כך, שהנתבע העביר, בהזדמנויות רבות, מסרים פוגעניים ביחס לתובע, ברוח דומה לרוח הפרסומים המיוחסים לו, עליהם סב פסק דין זה. התמונה הכוללת האמורה  מספקת תמיכה נסיבתית משמעותית לעדותו הברורה והאמינה של מר בוסקילה, אף כי הנתבע אינו מאשר את הטענה הספציפית כי ייחס לתובע קבלת שוחד, וגם מכחיש אותה (פיסקה 12.2 לתצהירו). לא למותר להעיר, בהקשר זה, כי הנתבע מוסיף בתצהירו, כי איננו זוכר את הדברים המדוייקים שאמר בהזדמנות כזו או אחרת (בפיסקה 7 לאותו תצהיר; ראו גם בפיסקה 9 לכתב ההגנה).